הימנעות מהתמודדות במחלת הנטינגטוןמחלת הנטינגטון היא מחלה תורשתית, ניוונית וחשוכת מרפא הפוגעת בגרעיני הבסיס במוח, כולל אזור קליפת המוח הקדמית. הדבר גורם למות הנוירונים אשר אינם מתחדשים ופוגע בפעילות המוחית.

יש לכך השלכות קוגניטיביות והתנהגותיות. המחלה ניכרת בין היתר בירידה ביכולת התמודדותו של אדם עם משימות, תחילה מורכבות ובשלבים מתקדמים של המחלה גם הפשוטות ביותר.

בעקבות קשיי ההתמודדות מאמצים חולים רבים את גישת ההימנעות מהתמודדות. מהי בדיוק גישת הימנעות מהתמודדות ואיך גורמים לחולה לנסות ולהתמודד עם אתגרים למרות הקשיים?

כיצד מתמודד חולה הנטינגטון עם משימות?

שילוב הבעיות הקוגניטיביות וההתנהגותיות של חולי הנטינגטון גורם למצב בו ככל שהמחלה מתקדמת, כך שיטות ההתמודדות פחות יעילות, עד כדי חוסר יכולת מוחלט להתמודד. חולי הנטינגטון נבדלים זה מזה בשלב בו נמצאת המחלה ובתופעות שהיא כוללת.

חלק מהחולים סובלים מבעיות פסיכיאטריות התנהגותיות הכוללות במיוחד חרדה ודיכאון ואילו ישנם כאלה אשר אצלם יגברו דווקא הרגזנות, התוקפנות והתנהגות חסרת מעצורים. כל אחד מהם יתייחס לאתגרים או בעיות בצורה שונה.

אילו חולים יאמצו אסטרטגיית הימנעות מהתמודדות?

חולים שאצלם הפרעות ההתנהגות מתבטאות בעיקר באפתיה, חרדה או דיכאון, נוטים לפתח גישת הימנעות מהתמודדות. גישה זו עשויה לכלול גם הימנעות מהתמודדות עם הבעיה על ידי פניה לכיוון האלכוהול או הפשע. כשהבעיות ההתנהגותיות בהנטיגנטון מלוות גם בבעיות בעיות קוגניטיביות מתקדמות, סביר שהחולה כלל לא יהיה מודע לבעיות ולצורך בהתמודדות איתן.

אז הוא נמצא כבר במצב סיעודי בו אינו יכול לקחת כלל אחריות על חייו. על מנת שיהיה ניתן להגדיר אותו כנוקט באסטרטגיית הימנעות מהתמודדות, צריכה להיות לו מודעות סבירה למתרחש סביבו ולמשימות העומדות בפניו בחיי היום יום שלו.

דילוג לתוכן